עולם
הביטוח מושתת, לפחות ברמה ההצהרתית, על עיקרון השיפוי – הרצון להשיב את המבוטח
למצבו הכלכלי ערב קרות מקרה הביטוח. אולם בפועל, המפגש בין האות היבשה של החוק לבין
הדינמיקה של השוק הכלכלי מייצר לעיתים אנומליות שונות ועיוותים.
אחד העיוותים שעשויים להיווצר נוגע למנגנון הביטוח החסר
(תת-ביטוח). בעוד שבפוליסות רכוש של עסקים גדולים נבע, כי קיומו של ביטוח חסר יבחן
למועד אירוע הנזק, הרי שבביטוח
תכולת דירה
ובביטוחי שבר מכני, המדידה מתבצעת באופן קשיח למועד תחילת הביטוח, כמעט כפי שקובע
סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 שקובע בחינה של ביטוח חסר למועד ההתקשרות
בביטוח.
התוצאה? מבוטח שביטח את רכושו בחסר בתחילת השנה, אך ערך
הרכוש שלו ירד במהלך תקופת הביטוח (למשל, בשל ירידת שער הדולר או שחיקת מחירים בשל
פיתוחים וחידושים בתחום הטכנולוגיה), ימצא את עצמו "נענש" ומקבל פיצוי חלקי
בלבד. וכל זאת, כאשר ביום הנזק עצמו – בפועל – הוא לא היה מצוי כלל בתת-ביטוח.
מדובר במקרה מובהק שבו חקיקה שנועדה במקור להגן על הצרכן, הפכה שלא במתכוון למנגנון
מקפח.
המנגנון
הכלכלי: מהו "תת-ביטוח" וכיצד הוא מחושב?
תת-ביטוח מתרחש כאשר הסכום המבוטח הנקוב בפוליסה נמוך מערכו
הריאלי המלא של הרכוש המבוטח. במקרה של נזק חלקי, חברת הביטוח אינה משלמת את מלוא
הנזק, אלא מפעילה את "נוסחת היחסיות": כלומר המבוטח מקבל פיצוי יחסי לפי היחס שבין
סכום הביטוח לשווי הרכוש. כלומר, מבוטח שביטח את רכוש בשני שלישים מערכו יקבל
שני שלישים מהנזק וייחשב כמבטח של עצמו לגבי השליש שנותר.
פרדוקס סעיף 60: כשההגנה הופכת למכשול
חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הוא חוק צרכני מובהק שנועד
להגן על המבוטח. סעיף 60 לחוק, העוסק בביטוח
חסר, קובע הסדר קשיח:
"היה בשעת כריתת החוזה סכום הביטוח פחות משוויו של
הנכס המבוטח, תפחת חבות המבטח בשיעור יחסי שהוא כיחס שבין סכום הביטוח לבין שווי
הנכס בשעת כריתת החוזה."
מדוע קבע המחוקק כי נקודת המבחן היא מועד כריתת החוזה (תחילת
הביטוח) ולא מועד קרות הנזק?
התשובה טמונה בכוונות הטובות של מנסחי החוק והתקנות באותם
ימים. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, מדינת ישראל התמודדה עם אינפלציה דוהרת ועליות
מחירים חדות. המחוקק ביקש להגן על המבוטחים מפני מצב שבו הם נכנסים לביטוח בצורה
תקינה ומלאה, אך במהלך השנה שווי הרכוש שלהם מזנק (מעבר לשיעור עליית המדד הרגיל),
וביום הנזק הם ימצאו את עצמם לפתע בתת-ביטוח ויספגו קנסות חיתום. על ידי קיבוע
המדידה ליום כריתת החוזה, המחוקק העניק למבוטח "חסינות" מפני התייקרויות עתידיות של
הרכוש במהלך שנת הביטוח.
אלא שמי שכתב את החוק ואת תקנות הפוליסה לביטוח דירות לקה
ב"עיוורון אסימטרי": הוא צפה פני עתיד של עליות מחירים, אך לא חזה מצב של ירידה
בערך הרכוש במהלך תקופת הביטוח. הכלכלה המודרנית, המאופיינת בגלובליזציה, שינויים
חדים בשערי חליפין והוזלה דרסטית של מוצרי טכנולוגיה, הפכה את הסעיף המגן למלכודת
שעשויה להביא להפסד כספי למבוטחים.
זירת הקיפוח 1: ביטוחי תכולה של
דירות ותנודות שער הדולר
כדי להמחיש כיצד מנגנון ההגנה הזה פועל כבומרנג, נבחן תרחיש
נפוץ מאוד בישראל: רכישת מוצרי חשמל, ריהוט ומערכות יוקרה לבית, שמחירם מושפע
ישירות משער הדולר או היורו.
תרחיש: מלכודת הדולר הצונח
תחילת הביטוח (1 בינואר): מבוטח רוכש
פוליסת
תכולה לדירתו. שווי התכולה הריאלי שלו ביום זה עומד על 500,000 ש"ח. בשל רצון לחסוך
בפרמיה (או בשל טעות בהערכה), המבוטח מצהיר על סכום ביטוח של 375,000 ש"ח בלבד.
במעמד זה, המבוטח מצוי בביטוח חסר בשיעור של 25%.
במהלך שנת הביטוח: חלה טלטלה בשוק המט"ח. שער הדולר
צונח ב-25%, ובמדפים חלה ירידת מחירים עולמית במוצרי טכנולוגיה ואלקטרוניקה.
יום הנזק (1 בנובמבר): שריפה פורצת במטבח וגורמת לנזק חלקי
לתכולה בסך 100,000 ש"ח. השמאי מגיע לדירה ומעריך מחדש את השווי הכולל של התכולה
ביום הנזק. בשל צניחת המטבע וירידת המחירים, כלל התכולה בדירה שווה כעת בשוק רק
375,000 ש"ח.
פרמטר במועד תחילת הביטוח במועד אירוע הנזק
שווי ריאלי של התכולה (V) 500,000 ש"ח 375,000 ש"ח
סכום הביטוח בפוליסה (S) 375,000 ש"ח 375,000 ש"ח
סטטוס ריאלי בפועל תת-ביטוח (25%-) ביטוח
מלא (100%)
במצב דברים נורמלי וצודק, ביום הנזק המבוטח אינו נמצא
בתת-ביטוח. סכום הביטוח שלו (375,000 ש"ח) מכסה במדויק את שווי הרכוש שלו באותו יום.
הוא שילם פרמיה שמשקפת בדיוק את הסיכון המקסימלי שחברת הביטוח חשופה אליו ביום
האירוע.
אמנם, בפוליסה התקנית לביטוח דירה קיימת כיום רשת ביטחון של
15% (החברה מוותרת על טענת תת-ביטוח אם החסר הוא עד 15%). אך מאחר שבמקרה זה החסר
ביום ההקמה עמד על 25%, רשת הביטחון הזו אינה מצילה את המבוטח.
חברת הביטוח – הפועלת במדויק לפי לשון החוק והתנאים שנקבעו
בפוליסה התקנית – שולפת את נוסחת היחסיות המבוססת על יום כריתת החוזה והמבטח מקבל
רק 75% מהנזק, כלומר 75,000 ₪ בלבד וסופג הפסד של 25,000 ש"ח. הוא נענש על "חטא
היסטורי" פלי אומדן שלו את ערך הרכוש בחודש ינואר, למרות שבחודש נובמבר החברה לא
נשאה בשום סיכון עודף. החוק, שנועד למנוע קיפוח של מבוטחים מפני עליות מחירים, הפך
לכלי שמכשיר קיפוח שלהם במקרה של ירידות מחירים.
זירת הקיפוח 2: ביטוח שבר מכני והתיישנות טכנולוגית
העיוות מחריף שבעתיים כשעוברים לעולם הסיכונים המיוחדים,
וספציפית לביטוח שבר מכני (המשמש לכיסוי מערכות מיזוג מרכזיות, מעליות, או ציוד
תעשייתי בבנייני מגורים ובעסקים קטנים).
בביטוח שבר מכני, בסיס הביטוח הוא שווי הרכוש כחדש במועד
תחילת הביטוח. המבוטח נדרש לבטח את המכונה לפי השווי של מכונה חדשה מקבילה בשוק.
אלא ששוק המכונות והטכנולוגיה מתאפיין בשחיקת מחירים מהירה ביותר כתוצאה מהתקדמות
טכנולוגית.
יצירת קיפוח בביטוח שבר מכני:
בעסק קטן מותקנת מערכת קירור ששוויה כחדשה בתחילת השנה הוא
200,000 ש"ח. המבוטח ביטח אותה ב-150,000 ש"ח (תת-ביטוח של 25%).
במהלך השנה, היצרן העולמי משיק דגם חדש ויעיל יותר, ומחיר
הדגם הקיים בשוק (כחדש) צונח ל-150,000 ש"ח בלבד.
כעבור חצי שנה מתרחש שבר מכני פתאומי במדחס. עלות התיקון היא
40,000 ש"ח.
ביום הנזק, המערכת מבוטחת ב-150,000 ש"ח, וזהו בדיוק מחירה
של מערכת חדשה כזו בשוק. אין פער, וחברת הביטוח אינה נדרשת ליותר מאשר סכום הביטוח
המלא. למרות זאת, מאחר והפוליסות הללו נשענות על ההסדר של מדידה ליום תחילת הביטוח,
החברה תפעיל הפחתה של 25%, ותשלם למבוטח 30,000 ש"ח בלבד.
האפליה המובנית: בית עסק מול מבוטח פרטי
סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח אינו סעיף קשיח לחלוטין – החוק
מאפשר להתנות עליו ואפילו לבטלו כליל, כפי שמעשה בתקנות לגבי ביטוח מבנה הדירה.
בפוליסות לביטוח מבנה ותכולה של עסקים קטנים עד גדולים נקבעה
באופן מובנה בפוליסה הבחינה של ביטוח חסר ליום הנזק. עניין זה נקבע בכל הפוליסות
לביטוח במגזר העסקי והתעשייתי לרבות חברות בינוניות וגדולות שאינן נעזרות ביועצי
ביטוח.
לעומת זאת, המבוטח הפרטי בביטוח דירה כבול ל"פוליסה התקנית"
(שנקבעה בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח). הפוליסה התקנית כמעט אימצה את לשון החוק
המקורית (בחוק נקבע למועד כריתת חוזה הביטוח ובתקנות נקבע למועד תחילת הביטוח) מתוך
אותה תפיסה היסטורית שזהו המנגנון המגן על האזרח. התוצאה היא אפליה מובנית:
כך נמצא שהמבוטחים בביטוח תכולת דירה עשויים להיפגע בשל
הכוונה הטובה והטהורה שבפוליסה והחוק.
פתרון הרדיקל: תיקון חקיקה משולב
אין מדובר כאן בהתנהלות לא חוקית של חברות הביטוח (שהרי הן
פועלות לפי תנאי החוזה והחוק המפורשים), אלא בכשל חקיקתי שנובע מחוסר התאמה של חוק
משנות ה-80 למציאות הכלכלית הנוכחית.
כדי לפתור את העיוות מהשורש, נדרש מהלך חקיקתי משולב שיעדכן
את חוק חוזה הביטוח עצמו, ויצעיד אותו לעידן המודרני:
1. מדידה אסימטרית בחוק (הגנה גם ביום הנזק)
יש לתקן את סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח כך שיקבע מנגנון בדיקה
דו-מסלולי לטובת הצרכן:
במקרה של עליית ערך הרכוש במהלך השנה: הבדיקה תיעשה ליום
תחילת הביטוח (כדי לשמר את כוונת המחוקק המקורית ולא לקנוס מבוטח בשל אינפלציה).
במקרה של ירידת ערך הרכוש במהלך השנה: הבדיקה תיעשה ליום
הנזק. אם ביום הנזק המבוטח מכוסה במלואו, חברת הביטוח לא תוכל לטעון לתת-ביטוח
היסטורי.
2. הרחבת רשת הביטחון הסטטוטורית ל-25%
במקביל לשינוי מועד המדידה, יש לעגן בחוק חוזה הביטוח רשת
ביטחון קבועה ורחבה יותר של 25% (במקום ה-15% המוגבלים הקיימים כיום בתקנות התכולה
בלבד). רשת ביטחון של רבע משווי הנכס תעניק למבוטח הפרטי מרחב נשימה אמיתי מול
תנודות דולר חדות, שחיקת מחירי אלקטרוניקה וטעויות הערכה שנעשות בתום לב.
סיכום
חוק חוזה הביטוח נכתב מתוך כוונה טובה וטהורה לשמור על האזרח
הקטן מפני שחיקה אינפלציונית. אולם, ההיסטוריה הכלכלית מוכיחה פעם אחר פעם שחוקים
קשיחים שאינם מתאימים את עצמם לתנאי השוק המשתנים הופכים בסופו של דבר לרועץ. הגיעה
העת שהמחוקק יתקן את המעוות, יעביר את כובד המשקל לבחינת השווי ביום הנזק, ויגדיל
את רשת הביטחון לכדי 25%. רק כך נמנע ממצב שבו כוונות טובות משנות ה-80 ימשיכו
להוביל לאפשרות של אבדון פיננסי של למבוטחים תמימים נכון ליום.
