היועצת קטיה שורצמן
פתרונות ניהול סיכונים לחברות, יזמים, קבלנים, יועצים
וסוכנים.
הרשמה לטיפים
מהאתר
שוורצמן: זכתה ב"אוסקר הביטוח"
אין להעתיק את הכתבה, לפרסמה או לעשות בה כל שימוש אחר
|
|
טיפים
|
ניהול
סיכונים לעסק
|
ביטוח
עסק
רכוש
|
ביטוח
אחריות של
עסק
|
ביטוח אינטרנט ומחשבים
העליון: עצירה לאיתור כתובת היא חלק מהנסיעה
מאת:
מאת קטיה שורצמן יועצת לניהול סיכונים,
מנהלת תביעות מבוטחים ומבטחים, מרצה, מנהלת אתרי ביטוח
ומנסחת פוליסות
ביום 30/10/2023, ניתן פסק דין ע"י יצחק עמית, שופט העליון
שקבע, כי עצירה זמנית של רכב לצורך איתור כתובת מהווה חלק אינטגרלי מהליך הנסיעה
ולפיכך חברת הביטוח שאמורה לשאת בנטל תשלום תגמולי הביטוח לנפגעים ששהו ברכב שחנה
לצורך איתור הכתובת היא חברת הביטוח שביטחה את הרכב שנוסעיו נפגעו ולא חברת הביטוח
שביטחה את הרכב הפוגע.
מדובר על אירוע של תאונה כאשר נהגת הרכב שנפגע סטתה מנתיב
הנסיעה ועצרה את הרכב סמוך לנתיב המיועד לעצירת אוטובוסים, לצורך חיפוש מסעדה. בעת
הישיבה ברכב של הנהגת עם חברתה סטה נהג הרכב הפוגע לעבר אי תנועה ולאחר מכן סטה
לעבר רכבה של הנפגעת והתנגש בו. הנהג הפוגע הורשע בעבירות של נהיגה תחת השפעת
משקאות משכרים ונהיגה בקלות ראש.
פסק הדין ניתן ע"י השופט י. עמית
בהסכמת השופטים ע' גרוסקופף ור' רונן.
ע"א 5903/22 ע"א 5964/22 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ'
פלונית.
התוצאה:
ע"א 5903/22 התקבל, כך שהאחריות לפיצוי הנהגת הוטל על
מבטחת הרכב שבו נסעה ולא על המבטחת של הרכב הפוגע.
ע"א 5964/22 התקבל באופן חלקי, במובן זה שלפיצוי
שנפסק הוסף הסכום של 200,000 ₪.
מתוך פסק-דין:
" כזכור, התשתית העובדתית העומדת בבסיס הדיון אינה שנויה
במחלוקת, וניתן לסכמה בדברים הבאים: המערערת וחברתה נסעו לבילוי לילי בעיר תל אביב.
במהלך הנסיעה, המערערת סטתה מנתיב נסיעתה ועצרה במפרץ אוטובוסים, במטרה "לחפש
בטלפונים שלנו מסעדה פתוחה וכשרה בעיר" (סעיף 8 לתצהיר החברה). כעולה מהתצהירים
ומהודעותיהן של המערערת וחברתה במשטרה, המערערת ישבה בכיסא הנהג וחברתה ישבה בכיסא
הנוסע שלצידה כשהן חגורות בחגורות בטיחות. מנוע הרכב היה מונע ופנסי האיתות דולקים.
כעבור זמן קצר, התנגש בהן הרכב הפוגע: "[...] עצרנו אחרי רמזור במפרץ תחנת אוטובוס
בשביל להתקשר למסעדה ואז פתאום מישהו נכנס בנו..." (הודעת המערערת במשטרה מליל
האירוע); "המשכנו ישר ברמזור, הרמזור היה ירוק. לאחר מכן נעצרנו במפרץ של האוטובוס
בערך לדקה או שתי דקות בשביל להחליט מה אנחנו עושים הלאה ופתאום מישהו נכנס בנו
מאחורה [...]" (הודעת החברה במשטרה מליל האירוע); "עצרנו עם הרכב במפרץ אוטובוס
שהיה פנוי, [המערערת – י"ע] הפעילה 4 וינקרים ברכב והתחלנו להתעסק עם הטלפונים,
כאשר אחרי כמה שניות בודדות נכנסנו לסיוט" (סעיף 9 לתצהיר החברה).
כאמור, על בסיס עובדות אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה כי
במקרה דנן לא נתקיים ברכב הנפגע שימוש מסוג "נסיעה".
עמדתי שונה, וכפי שאסביר להלן, אני סבור כי דין ערעורה של
כלל להתקבל. לא למותר לציין כי ענייננו במסקנה משפטית וביישום הוראותיו של חוק
הפיצויים על עובדות המקרה המוסכמות. בכגון דא, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני
ערכאת הערעור. זאת ועוד, במקרה דנן שמיעת הראיות נערכה בפני בית משפט השלום אליו
הוגשה בתחילה התביעה, והצדדים הסכימו כי ההכרעה בשאלת החבות תתבסס על טיעוני הצדדים
והראיות שהוגשו מבלי שהמערערת וחברתה תיחקרנה בנושא זה (פרוטוקול הדיון בפני בית
משפט השלום מיום 28.12.2020). פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן אפוא על יסוד
הראיות בתיק, החקירות שנערכו בפני בית משפט השלום וסיכומי הצדדים (פסקה 7 לפסק הדין),
וגם מטעם זה אין לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור.
...
איני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לראות את סטייתה של
המערערת למפרץ האוטובוסים כעצירה אשר מחריגה אותה מפעולת "הנסיעה" ומההגדרה של
"שימוש ברכב מנועי". המערערת סטתה אל מפרץ אוטובוסים אשר נמצא בסמוך לנתיב הנסיעה,
על מנת לקבל החלטה לאן פניה מיועדות. אין מדובר בסיטואציה כה חריגה, ובימינו אנו,
הצורך באיתור כתובת, יעד או מסלול נסיעה פנוי באמצעות יִשּׂוּמוֹנֵי ניווט בטלפון
הסלולרי או באמצעי אחר הוא מעשה של יום ביומו. המערערת וחברתה עצרו את הרכב במפרץ
של תחנת אוטובוסים, מקום שלפי בית משפט קמא היה נראה להן כבטוח לעצירה, אך לא ניתן
לומר כי הוא מיועד לחנייה, ונזכיר כי ארבעת פנסי האיתות של הרכב (ה"וִינְקֶרים")
הבהבו. המערערת וחברתה נותרו ישובות במקומותיהן כשהן חגורות בחגורות בטיחות ומנוע
הרכב עודנו מונע, מה שאפשר את המשכת הנסיעה בכל רגע נתון. התאונה התרחשה בחלוף דקה
או שתיים מרגע העצירה (סעיף 17 לפסק הדין קמא), והגם שמדובר בפרק זמן מקרי, הדבר
תומך בכך שבפרספקטיבה של קרבה בזמן ובמקום, אין לראות את נסיבות המקרה כמנותקות
מהמהלך הכולל של הנסיעה.
....
לדידי, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו אין מדובר בנוכחות בלבד
ברכב חונה (לדיון על אודות הימצאות ברכב חונה כשימוש ברכב מנועי ראו עניין אולוס,
פסקה 13 והאסמכתאות שם), ונסיבות עצירתן של המערערת וחברתה קשורות ברצף הנסיעה
בכללותה (השוו לדברי ריבלין, בעמ' 201). הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה
הכוללת של מתחם הסיכון התחבורתי תומכות בכך שאין מדובר ב"עצירה" המביאה לסיום
הנסיעה. אציין כי לשיטתו של המלומד אנגלרד, שנאמרה אגב הדיון בשימוש מסוג "החניה",
רכב העוצר לזמן מה תוך כוונה להמשיך בנסיעה מצוי בשימוש למטרות תחבורה במסגרת המושג
"נסיעה", ואף המתנה של נהג במכונית היא בבחינת 'נסיעה ברכב', פעילות המשתרעת עד
לירידת הנהג מן הרכב (עמ' 157-156 לספרו). הגם שגישתו של אנגלרד רחבה מזו שנקבעה
בפסיקה, דומה כי המקרה שלפנינו הוא מקרה "קל" לשיטתו.
...
השימוש ביישומוני
ניווט במהלך נסיעה נתפס כיום כחלק בלתי נפרד מהנהיגה והנסיעה ברכב. אם נותיר את
התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא על מכונה, נמצאנו מעודדים שימוש ביישומוני ניווט תוך
כדי נסיעה בפועל, פעולה שמגדילה את הסיכון לתאונת דרכים. לא בכדי, כאשר אנו מבקשים
להשתמש ביישומון "Waze" במהלך נסיעה, היישומון דורש להצהיר "איני הנהג". נהג שמבקש
לחפש יעד או נתיב נסיעה תוך כדי נסיעה, נדרש לעצור בצד הדרך ולא לעשות זאת תוך כדי
נסיעה, הגם שמובן כי עדיף וראוי להסדיר ככל הניתן את השימוש ביישומון הניווט עוד
קודם לתחילת הנסיעה. בהקשר זה לא למותר להפנות לתקנה 28(ב)(1) לתקנות התעבורה,
התשכ"א-1961 הקובעת כלהלן:
...
לא מצאתי להתערב בסכום של 1,508 ₪ שנפסק לזכות המערערת בגין
עזרת צד ג' בעתיד. עם זאת, היה מקום לפסוק לזכות המערערת בגין עזרת צד ג' לעבר (מהמועד
שבו שוחררה המערערת משיקום ועד לפסק הדין חלפו 65 חודשים); בגין דיור, בהינתן
המגבלה האורתופדית שהקשתה עליה לטפס במדרגות לדירת הוריה, שם התגוררה (הוכח כי
המערערת שכרה דירה בקומת קרקע); וכן להגדיל את הסכום שנפסק בראש הנזק של הוצאות
רפואיות, בהינתן שהמערערת הציגה אסמכתאות לכך שהחלה לצרוך קנביס רפואי לאחר התאונה.
לאור כל אלה, אציע לחברי להוסיף לפיצוי שנפסק לזכות המערערת סך של 200,000 ₪ "נטו"
(קרי, יש להוסיף שכ"ט ומע"מ בסך 15.21%).
...
השופטת ר' רונן: אני מסכימה לחוות דעתו המקיפה של
חברי השופט עמית. אף אני סבורה כמותו כי מבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר
מביאים למסקנה לפיה השימוש במכונית תרם במקרה דנן באופן משמעותי להתרחשות הנזק. זאת
בהינתן העובדה כי מדובר במקרה בו הנהגת עצרה את המכונית במהלך נסיעה מבלי לכבות את
המנוע; כאשר הנהגת נותרה במושבה; כאשר המכונית עמדה בשולי הכביש (ולא למשל בתוך
חניון); וכאשר מכונית שעברה פגעה במכונית החונה. אני מסכימה גם למסקנתו של חברי
בשאלת הנזק.
השופט ע'
גרוסקופף : גם עלי מקובלת התוצאה אליה הגיע חברי, השופט יצחק עמית, ועיקרי
הנמקתו.
מצב הדין הקיים,
המביא להתדיינות בין שתי חברות ביטוח בשאלה מי מהן תישא בחבות במקרים כגון זה,
איננו רצוי, ומנקודת מבט כלכלית, בלתי יעיל. ויובהר, בענייננו אין מחלוקת כי הנפגעת
זכאית לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק),
וכל השאלה היא האם תזכה בהם כ"נוסעת" ממבטח הרכב הנפגע או כ"הולכת רגל" ממבטח הרכב
הפוגע. ואולם, שאלה זו, לא רק שאין לה כל נפקות מבחינת הנפגעת, אלא שגם מבחינת
חברות הביטוח המעורבות יש לה חשיבות רק בדיעבד (ex-post), לאחר אירוע התאונה, ולא
מלכתחילה (ex-ante), דהיינו לצורך התחשיב האקטוארי המנחה את פעולתן. כך מאחר,
שמלכתחילה (ex-ante), ללא קשר לכלל המשפטי המופעל, כל אחת מחברות הביטוח צפויה
בהסתברות שווה למצוא את עצמה פעם מצד זה של מתרס ההתדיינות, ופעם מהצד האחר שלו,
באופן ההופך כל אחת מהן אדישה לתוכן הכלל המשפטי הקובע מי מהן תישא בחבות. במצב
דברים זה, טוב היה אילו היה נקבע מראש כלל חד וברור, ואפילו שרירותי, להכרעה בין
חברות ביטוח במקרה בו כל המחלוקת היא מי מהן תישא בחבות, באופן אשר היה מייתר
(ולמצער מפחית מאד) את עלויות ההתדיינות הניכרות המבוזבזות בדיעבד על הכרעה בשאלה
זו (והשוו לסעיף 3 לחוק המבוסס על הגיון כלכלי דומה). "
כל שאלה או
פניה נוספת - אך ורק באמצעות האתר
פורסם ביום 9/2/2024
|