הלכת השנים האבודות שנקבעה
על-ידי בית המשפט העליון, מתייחסת להיקף הפיצוי בדיני נזיקין וקובעת,
כי בפיצוי נזיקי יש לקחת בחשבון את אמדן השתכרותו העתידית של
הנפגע בשנות החיים שנגזלו ממנו בשל מעשה העוולה.
מדובר בפסיקה תקדימית מחודש
מרץ 2004 בע"א 140/00 וע"א 550/01 המוכרת כ"הלכת אטינגר" על שמו של
מיכאל אטינגר שנהרג בעודו בן 12 שנה.
כמעט שנתיים לאחר מכן,
בפברואר 2006, קבע בית המשפט העליון ברע"א 8925/04, כי ניתן להחיל את
ההלכה רטרואקטיבית לגבי מקרים שהדיון בהם החל לפני שנקבעה ההלכה בהנחה
שחברות הביטוח יכולות לשאת בנטל.
ראו השפעה על ענף הביטוח.
בית המשפט העליון, כנראה לא
לקח בחשבון את העובדה, כי כל חוזי הביטוח, למעט ביטוחי רכב חובה,
תחומים בגבול אחריות של מבטח וקביעת פיצויים נדיבה מעבר לגבול האחריות,
תשולם מכיסו הפרטי של המבוטח.
מאידך גיסא, קיימת אפשרות, כי
המבטחים ינחו את עורכי הדין המייצגים אותם להשתמש בפסיקה החדשה לצורך
הקטנת פיצויים בגין פגיעות לבני שכבות חלשות אשר ניתן לאמד, כי במהלך
חייהם היו צוברים חובות.
ראו כתבה בנושא אפשרות ההפחתה במדריך לביטוח רכב
חובה.
בכל מקרה כרגע מדובר בהגדלת
סכומי הפיצויים ובטיפים הבאים תהיה התייחסות מיוחדת לסיכונים בהתאם
לסיכוני הסוכנים ולתוכניות ביטוח בהן ראוי לתת את הדעת לצורך בעדכון
גבולות האחריות בעקבות הפסיקה.
שתי
פוליסות שאינן מושפעות מפסיקה זו והן:
וזאת להבדיל מביטוח
משלים לרכב חובה, באותם מקרים בו הוא משווק, ומעורר את
המחשבה לגבי הצורך לדאוג לגבולות אחריות ראויים לכיסוי זה.
