היום :

 

ביטוח - דף הבית I

 

טיפ השבוע I

הוסיפו למועדפים I

צרו קשר I

זהירות מתנול

היועצת קטיה שורצמן

יועצת הביטוח קטיה שורצמן

 

פתרונות ניהול סיכונים לחברות, יזמים, קבלנים, יועצים  וסוכנים.


הרשמה לטיפים מהאתר

הרשמה לטיפים מאתר הביטוח

 

שם

דואר אלקטרוני

 

 

 

אין להעתיק את הכתבה, לפרסמה או לעשות בה כל שימוש אחר

 

 

 

 

 

למדריך תביעות

 

זהירות משתיית מתנול במפעלים ובאתרי בניה

מאת קטיה שורצמן, יועצת לניהול סיכונים ומנהלת תביעות בביטוח כללי

 

תווית על בקבוק של מתנולכולנו מכירים את הסיפורים על ילדים קטנים שבולעים כפתורים אותם הם חושבים לסוכריות ועל אנשים מבוגרים שמתבלבלים בין חומרי ניקוי ותרופות.

 

אחד המקרים היותר טראגיים הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בערעור על פסיקה של בית המשפט המחוזי שחייב את המעביד ואת חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות מעבידים לפצות את עזבונו של פועל שנפטר לאחר ששתה מתנול במפעל בו עבד, אותו בטעות לסוג של וודקה חזקה במיוחד.

 

לפני שנמשיך בסקירת הפסיקה של העליון, חשוב לציין, כי התווית שעל הבקבוק יכולה להיות מטעה הואיל והיא עשויה לכלול את המילה "אלכוהול" המתקשרת לנוזל שאינו אמור להזיק אינה מתריעה מפני הסכנה שבבליעת הנוזל שהוא חומר רעיל.

 

בנוסף לכל האמצעים לטיפול בחומרים מסוכנים במוזכרים בפסק הדין של העליון, מה פשוט יותר מלהדביק על כל בקבוקי המתנול מדבקה הנושאת את המילה "רעל" באותיות של קידוש לבנה בעברית וברוסית.

 

המילה ברוסית היא, яд - ונשמעת בדיוק כמו המילה יד בעברית.

 

השופט רובינשטיין השאיר על כנה את הפסיקה של בית המשפט המחוזי אולם קבע, כי יש לנכות מהפיצויים המגיעים בשל העובד שנפטר משתיית מתנול 25% בשל רשלנות תורמת.

 

מדובר בשני ערעורים אשר הוגשו בתיק. אחד על ידי העזבון שביקש להגדיל את סכום הפיצויים והשני ע"י המעביד אשר ביקש לפטור אותו מאחריות.

 

בע"א  5850/10 וע"א  6981/10 חברת דפרון בע"מ ורן שרייבר נגד עזבון המנוח יבגני גולובין ואח', ציין השופט כללים לגבי חובת הזהירות של המעביד (ההדגשות שלי ק.ש.):

 

"נקודת המוצא תהא איפוא, כי על המעביד לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולעתים אף בלתי רגילות, וכן להדריכו ולהזהירו מפניהן (ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 421-420; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78). בשכבר הימים ציין השופט בך בפרשת שירזיאן (עמ' 229 – 230):

 

"נראה, שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים.

יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמא, ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ פ"ד יט (32 ,30, (1; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' פ"ד לד(371-372 ,365 ,(4; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד פ"ד מב (420 ,415 (1 ומראי המקום המופיעים שם).

 

כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם, הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת המעביד כה מצומצמת.

 

לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעיין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש."

 

...

 

סבורני כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים בהם חובת הזהירות של המערערים מכוונת, בין היתר, להגן על עובדיהם. לכן, אף בהנחה שהתנהגותו של המנוח היתה מכוונת, ייצאו המערערים ידי חובתם רק אם לא היה בידם לצפות את הנזק.

 

בדונו בשאלת הצפיות, קבע בית המשפט המחוזי, כי הנזק משתיית חומר רעיל, שלא אוחסן בהתאם להוראות הדין, בידי עובד חדש שלא הודרך, הוא מסוג הסיכונים שהיו המערערים יכולים וצריכים לצפות. נזכור, כי צפיות צריכה להתייחס לתהליך גרימתו הכללי של סוג הנזק שנגרם (כיתן נ' וייס, 804-803). לכן, בנסיבות בהן החומר הרעיל לא היה נעול והמנוח לא הודרך, לא היו המערערים נדרשים לצפות מה תהא דרך הגעתו של המתנול אליו, אלא די בעצם האפשרות שהדבר יתרחש. פרופ' ישראל גלעד בספרו החדש דיני נזיקין – גבולות האחריות (כרך א', תשע"ב – 2012) מבחין בין הצפיות שבמסגרתה קובעים התרשלות לבין זו של הסיבתיות המשפטית. הראשונה נבחנת מראש, מבלי שדרך קרות הנזק ידועה, בעוד שבשנייה נבחן הנזק המסוים בהינתן עובדות גרימתו – האם נזק זה הוא התממשות סיכון עוולתי צפוי (ע' 622, כולל דוגמאות בדבר יישום ההבחנה בפסיקה בפועל). עם זאת כותב המחבר, כי הפסיקה לא נתנה להבחנה זו תוקף "דה יורה", אלא מצאה זהות בין השתיים (ע' 621). מכל מקום, הואיל והנזק בענייננו – מוות כתוצאה משתיית חומר רעיל לא נעול – הוא תוצאה צפויה מראש ובדיעבד כאחד, אין צורך להידרש להבדל זה, והדברים מובאים לשלמות התמונה.

 

...

 

אשר ליסוד הכוונה, הנה כדי שקשר סיבתי יישלל, נדרש כי התובע-הניזוק בהתנהגותו התכוון להביא לתוצאת הנזק (227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב(1) 313, 324; ראו גם: י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית 204 (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) (להלן תורת הנזיקין הכללית)). דעת לנכון נקל במקרה דנא, כי למנוח לא היתה כוונה לקחת על עצמו סיכון ממית, קל וחומר, להביא לתוצאותיו של הנזק, ומשכך אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. כללם של דברים, אין להלום את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי.

 

...

 

נראה, כי אשמו התורם של המנוח עולה לכדי שיעור של 25%. מידה זו משקפת נכונה הן את המגמה בפסיקה להגן על העובד מזה, הן את חומרתה של שתיית האלכוהול במהלך העבודה מזה. שאר נסיבותיו של המקרה, כך נראה, מתיישבות גם הן עם שיעור זה, ובכללן משך התקופה הקצר ביותר – שבוע אחד, חמישה ימי עבודה – בה עבד המנוח בדפרון; מכלול סטיותיהם של המערערים מרמת הזהירות הנדרשת טרם קרות האירוע; וכן התנהלותם של הדרגים השונים לאחר שנודע על שתייתו של המנוח. לעניין טענת אשמה התורם של המשיבה 2, כבית המשפט קמא, סבורני כי אין ליחס לה כל מידה של אחריות."

 

 

 

כל זכויות התוכן שמורות לקטיה שורצמן ולהוצאת "הסעיפים הגדולים" © Copyright