פוליסות ביטוח נועדו להגן על מבוטחים מפני סיכונים בלתי צפויים, מקריים ובלתי מכוונים. עיקרון זה עומד בבסיס דיני הביטוח בישראל ובעולם, והוא מבדיל בין אירוע ביטוחי לגיטימי לבין מעשה מכוון, פסול או עברייני. בהקשר זה, פרסום לשון הרע שנעשה במודע, במתכוון ותוך ידיעה שמדובר בשקר אינו נחשב סיכון בר-ביטוח, ולפיכך אינו מכוסה בפוליסות ביטוח אחריות.

לשון הרע, כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, משמעו פרסום שעלול להשפיל אדם, לבזותו או לפגוע בשמו הטוב. החוק מבחין בין פרסום שנעשה ברשלנות, בתום לב או עקב טעות, לבין פרסום שנעשה בזדון ובכוונה לפגוע. הבחנה זו מקבלת ביטוי ברור גם בעולם הביטוח.

פוליסות לביטוח אחריות, לרבות ביטוח אחריות מקצועית או אחריות כלפי צד שלישי, כוללות לרוב כיסוי לנזקים שנגרמו עקב רשלנות או טעות לא מכוונת. לעומת זאת, הן כוללות חריג מפורש למעשים מכוונים או הגדרה של מקרה ביטוח כאירוע פתאומי ו/או בלתי צפוי, ובפרט למעשים שנעשו ביודעין תוך כוונה לגרום נזק.

גם סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, פוטר מחבות מבטח כאשר מקרה הביטוח נגרם במתכוון ע"י המבוטח או המוטב. חריג זה אינו טכני בלבד, אלא נובע משיקול מהותי: ביטוח אינו יכול לשמש "רשת ביטחון" למי שבוחר במודע לפגוע בזולתו.

הכרה בכיסוי ביטוחי ללשון הרע שקרית ומכוונת הייתה יוצרת תוצאה בלתי סבירה, לפיה אדם יכול לפרסם דברי דיבה ביודעו שהם שקריים, תוך הסתמכות על כך שחברת הביטוח תישא בתוצאות הכספיות. מצב כזה היה מרוקן מתוכן את ההרתעה שבחוק, פוגע בתקנת הציבור, ומעודד התנהגות פסולה. משום כך, דיני הביטוח קובעים כי אין לבטח מעשה הנוגד את החוק או את המוסר הציבורי.