ביום 30/10/2023
ניתן פסק דין ע"י שופט העליון,
יצחק עמית (בהסכמת השופטים ע' גרוסקופף ור' רונן)
בשני ערעורים על פסיקת המחוזי שעניינו חלוקת תשלום תגמולי הביטוח בגין תאונת דרכים
בין שני מבטחים.
ע"א 5903/22 וע"א 5964/22 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ'
פלונית ואח'
תאונת הדרכים ארעה כאשר נהגת הרכב הנהגת עצרה את המכונית
במהלך נסיעה מבלי לכבות את המנוע, נותרה במושבה והמכונית עמדה בשולי הכביש. הרכב
שהתנגש במכונית היה נהוג על ידי נהג שהיה תחת השפעת אלכוהול. השאלה שנדונה בפני בית
המשפט מי חברת הביטוח שאמורה לשאת בתשלום תגמולי הביטוח לנהגת שנפגעה. האם שומרה
חברת הביטוח שביטחה את הרכב בו ישבה הנהגת או חברת כלל שביטחה את הנהג הפוגע?
בית המשפט המחוזי קבע כי רכבה של הנהגת שנפגעה בתאונה שימש
כזירה לתאונה ואינו בבחינת רכב המעורב בה והטיל את האחריות על מבטחת הרכב הפוגע,
חברת כלל.
שופט העליון, יצחק עמית קיבל את הערעור של חברת כלל וקבע, כי
האחריות לפיצוי המערערת תוטל לפתחה של מבטחת הרכב שבו נסעה, היא חברת הביטוח שומרה.
הערעור של הנהגת התקבל באופן חלקי, ונפסק, כי יתווסף הסך של
200,000 ₪ בצירוף שכ"ט ומע"מ בגין השימוש של הנהגת שנפגעה בקאנביס רפואי.
מתוך פסק הדין:
"השופט י' עמית:
בנסיבות המקרה דנן יש לראות במערערת כמי שעשתה שימוש ברכב
מסוג נסיעה, ומתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לנזק. קביעות אלה מובילות למסקנה כי
האחריות לפיצוי המערערת על נזקיה מוטלת על מבטחת הרכב הנפגע – שומרה – כך שדין
ערעורה של כלל להתקבל.
אוסיף כי בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא נחלקו הצדדים באשר
לחוקיות עצירת הרכב במפרץ האוטובוסים הנדון, במועד ובשעה שבה התרחשה התאונה (מוצאי
ראש השנה בשעה 00:40). איני רואה להידרש לעניין זה ולשאלת תחולתה של החזקה בדבר
חנייה במקום אסור ("מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו"),
בהינתן שבערעור ובדיון שהתקיים לפנינו כלל ביקשה להתמקד בחלופת ה"נסיעה" בהתאם
להגדרה הבסיסית (סעיף 1 לסיכומי התשובה מטעמה), ומכיוון שכאמור לעיל, ממילא אני
סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו אכן נעשה שימוש מסוג "נסיעה" ברכב.
.... וכן להגדיל את הסכום שנפסק בראש הנזק של הוצאות
רפואיות, בהינתן שהמערערת הציגה אסמכתאות לכך שהחלה לצרוך קנביס רפואי לאחר התאונה.
לאור כל אלה, אציע לחברי להוסיף לפיצוי שנפסק לזכות המערערת סך של 200,000 ₪ "נטו"
(קרי, יש להוסיף שכ"ט ומע"מ בסך 15.21%).
השופטת ר' רונן:
אני מסכימה לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט עמית. אף אני
סבורה כמותו כי מבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר מביאים למסקנה לפיה השימוש
במכונית תרם במקרה דנן באופן משמעותי להתרחשות הנזק. זאת בהינתן העובדה כי מדובר
במקרה בו הנהגת עצרה את המכונית במהלך נסיעה מבלי לכבות את המנוע; כאשר הנהגת נותרה
במושבה; כאשר המכונית עמדה בשולי הכביש (ולא למשל בתוך חניון); וכאשר מכונית שעברה
פגעה במכונית החונה.
אני מסכימה גם למסקנתו של חברי בשאלת הנזק.
השופט ע' גרוסקופף:
גם עלי מקובלת התוצאה אליה הגיע חברי, השופט יצחק עמית,
ועיקרי הנמקתו.
מצב הדין הקיים,
המביא להתדיינות בין שתי חברות ביטוח בשאלה מי מהן תישא בחבות במקרים כגון זה,
איננו רצוי, ומנקודת מבט כלכלית, בלתי יעיל. ויובהר, בענייננו אין מחלוקת כי הנפגעת
זכאית לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק),
וכל השאלה היא האם תזכה בהם כ"נוסעת" ממבטח הרכב הנפגע או כ"הולכת רגל" ממבטח הרכב
הפוגע. ואולם, שאלה זו, לא רק שאין לה כל נפקות מבחינת הנפגעת, אלא שגם מבחינת
חברות הביטוח המעורבות יש לה חשיבות רק בדיעבד (ex-post), לאחר אירוע התאונה, ולא
מלכתחילה (ex-ante), דהיינו לצורך התחשיב האקטוארי המנחה את פעולתן. כך מאחר,
שמלכתחילה (ex-ante), ללא קשר לכלל המשפטי המופעל, כל אחת מחברות הביטוח צפויה
בהסתברות שווה למצוא את עצמה פעם מצד זה של מתרס ההתדיינות, ופעם מהצד האחר שלו,
באופן ההופך כל אחת מהן אדישה לתוכן הכלל המשפטי הקובע מי מהן תישא בחבות. במצב
דברים זה, טוב היה אילו היה נקבע מראש כלל חד וברור, ואפילו שרירותי, להכרעה בין
חברות ביטוח במקרה בו כל המחלוקת היא מי מהן תישא בחבות, באופן אשר היה מייתר
(ולמצער מפחית מאד) את עלויות ההתדיינות הניכרות המבוזבזות בדיעבד על הכרעה בשאלה
זו (והשוו לסעיף 3 לחוק המבוסס על הגיון כלכלי דומה).
עם זאת, השתכנעתי כי בהינתן החוק כנוסחו דהיום, ועושר הפסיקה
שהצטברה בתחום, לא לנו האפשרות לקבוע כלל פשוט ויעיל כזה בעת הנוכחית. אכן, לא
בידנו היא, ואת חוסר היעילות שבדין הקיים אין מנוס מלהפנות לטיפולו של המחוקק. "
31/10/23
