חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים נועד, בין היתר, להגן על מבוטחים מפני התקשרות בהסכם ביטוח עם מבטחים שאינם מורשים על פי חוק לעסוק בביטוח וגם התקשרות באמצעות סוכנים שאינם מורשים.

 

חוק זה (וכך גם חוק חוזה הביטוח) אינו מתייחס ליחסים שבין המבוטחים השונים בפוליסה אחת בינם לבין עצמם ואופן חלוקת תשלום הפרמיה, ההשתתפות העצמית והאחריות לקיום חובות המבוטח לפי הפוליסה, דברים הנשארים פתוחים להסכמות החוזיות שבין הצדדים.

 

חוקי הביטוח מבוססים למעשה על מצב שוק הביטוח שהיה קיים בישראל בתחילת שנות השמונים, ואינם מתייחסים למצב ההופך להיות יותר ויותר שכיח בשנים האחרונות והוא שיתוף גורמים שונים בשם המבוטח על ידי מי שעורך את הביטוח כאשר גביית דמי ההשתתפות בביטוח מאותם גורמים עולה לפעמים באופן ניכר על הפרמיה בפוליסה.

 

לדוגמא: מפקח בניה התקשר עם חברת ביטוח בפוליסה פתוחה לביטוח עבודות קבלניות שנועדה לכסות את כל הפרויקטים שבפיקוחו. מפקח הבניה, גובה מכל גורם שמשתתף בביטוח (בד"כ היזם והקבלנים) את עלות חלקם בביטוח.

 

עד כאן, הכל בסדר, אולם קיימים מקרים לא מעטים בהם שיעור עלות הביטוח המוכתב על פי חוזה לגורמים המשתתפים עולה בהרבה על עלות הפרמיה למפקח הבניה והוא נמצא מרוויח מהביטוח סכומים העשויים לעלות עשרות מונים על סכום העמלה שהיה משולם לו, אילו היה בעל רישיון סוכן.

למשל מפקח הגובה השתתפות בביטוח עבודות קבלניות בשיעור של 0.8% מערך העבודות כאשר תעריף הפוליסה (ברוטו) עומד על 0.4%.

 

הצד האפור הוא, שהחוזה בד"כ אינו מדבר על השתתפות בפרמיה אלא בעלות הביטוח העשויה לכלול מרכיבים שונים כמו עלות הייעוץ הביטוחי והזמן המושקע בניהול הביטוח על ידי הדום המתקשר.

 

הפתרון המיידי הוא, המלצה לגורמים המתבקשים להתחייב בתשלום עלות הביטוח לבדוק את עלות הביטוח (פרמיה, השתתפות עצמית ומיגון) באמצעות יועץ ביטוח מול התשלום בעבור ההשתתפות בביטוח על פי החוזה וכן את עלות הפרמיה והמיגון לפי הביטוח המוצע לפני החתימה על התחייבות לתשלום ההשתתפות בביטוח.