.
ביום 26/6/2025 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון ע"י השופט
עופר גרוסקופף
בעניין ע"א 8990/22 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' ינקוביץ
משה ז"ל ואח'.
פסק הדין עוסק בסוגיה מהותית בעולם הביטוח לגבי הנמען של
כספי הפנסיה של עמית בקרן פנסיה שהלך לעולמו והשאיר אחריו מוטבים ונושים. מי מהם
יקבל את דמי הפנסיה?
השופט גרוסקופף, קבע הלכה, לפיה כספי פנסיה שלא מומשו
בחיי החייב, בין אם כספי תגמולים ובין אם כספי פיצויים, ושבית המשפט של חדלות
פירעון לא אישר את העברתם לנאמן לטובת קופת הנושים עובר למועד פטירתו של החייב,
שייכים לנהנים על פי תנאי ההסדר הפנסיוני.
מתוך פסק הדין:
" ..הנושא בו עסקינן מורכב, ואולם המסקנה אליה הגענו פשוטה,
ברורה וקלה ליישום. כעולה מן המקובץ, מכלול של שיקולים תומכים בקביעת כלל לפיו כספי
פנסיה, בין אם כספי תגמולים ובין אם כספי פיצויים, אשר נצברו לטובתו של אדם שהוכרז
כחדל פירעון אצל קרן פנסיה, קופת גמל או חברת ביטוח, ולא מומשו עובר לפטירתו, ואף
לא ניתנה בעניינם הוראת בית משפט של חדלות פירעון בטרם הלך לבית עולמו – יוקנו
לנהנים על פי תנאי ההסדר הפנסיוני (דהיינו, תקנון קרן הפנסיה או קופת הגמל או
הוראות חוזה הביטוח, לפי העניין), ולא לקופת הנושים. כך, הן משיקולים תכליתיים
העומדים בבסיס הוראת סעיף 85(1א) לפקודת פשיטת הרגל (וכן סעיף 228 לחוק חדלות
פירעון) המהווה את המקור הנורמטיבי המאפשר לנושים לשים את ידיהם על אותם כספים; הן
משיקולים שבמהות, הנוגעים לטיב הזכויות לאותם כספים על פי תנאי ההסדר הפנסיוני לאחר
מותו של האדם; והן משיקולים של יצירת הרמוניה חקיקתית בין פקודת פשיטת הרגל לחוק
חדלות פירעון ביחס לנכסים מהם יכולים נושי הנפטר להיפרע. תוצאה זו גם תואמת את
שיקול היעילות, בראי תכליתה של הוראת סעיף 147 לחוק הירושה.
לא אסתיר, כלל זה עשוי ליצור תחושת אי-נוחות במקרים מסוימים,
ובהם זה שבו עסקינן, כאשר מבחינה מהותית אין אינטרס סוציאלי להעביר את הכספים
לנהנים על פי תנאי ההסדר הפנסיוני דווקא (שהם, בענייננו, אביו של החייב ושני אחיו,
אשר אין כל טענה כי סומכים הם על שולחנו), ולא לקופת הנושים. כך במיוחד בהינתן
שמשמעות הדבר היא הותרת הנושים בפני שוקת שבורה, בהיעדר נכסים אחרים של החייב, בעוד
יורשי החייב יזכו לסכומי כסף בשיעורים שאינם מבוטלים. אפס, עוסקים אנו בעניין לגביו
חשוב, משיקולים מעשיים, לקבוע כלל משפטי ברור וחד, ולא עקרון המופעל בכל מקרה לפי
נסיבותיו הפרטניות. בוודאי שלא ניתן, ולא ראוי, לקבוע הלכה שהפעלתה נגזרת מקיומה או
היעדרה של תכלית סוציאלית בהעדפת הנהנים במקרה נתון. מרגע שנקבע לפי סעיף 147 לחוק
הירושה כי כספי הפנסיה אינם בגדר העיזבון (ויש להניח שקביעה זו משרתת, במרבית
המקרים, תכלית סוציאלית ראויה), משמעות הדברים היא שעם הפטירה אין הם משמשים עוד את
פירעון חובות המנוח, אלא את צרכיהם של הנהנים על פי תנאי ההסדר הפנסיוני. במילים
אחרות, סעיף 147 לחוק הירושה, שהוא המכריע לפי הניתוח שהוצג לעיל, קובע כלל קטגורי,
המשקף תכלית סוציאלית עקרונית, שאינה תלויה בהפעלת שיקול דעת שיפוטי פרטני בהתאם
לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לפיכך, יש לפסוק לשיטתי כי כספי הפנסיה שלא מומשו עובר
לפטירה, ואף לא ניתן צו שיפוטי למימושם, הם נכס שלנאמן אין זכויות לגביו לאחר
הפטירה, מאחר שהוא שייך לנהנים בלבד – זאת בין אם במקרה הקונקרטי מדובר בתוצאה
התואמת את תחושת הצדק ובין אם לאו (והשוו: בג"ץ 3830/22 ד"ר כהן נ' שר הבריאות,
פסקאות 24-23 (15.5.2024)).
...
השופט אלכס שטיין:
אני מסכים עם התוצאה אליה הגיע חברי, השופט ע' גרוסקופף,
בפסק דינו המנומק והמשכנע ועם עיקרי נימוקיו.
לנימוקים אלה אוסיף חידוד אחד משלי.
סעיף 147 לחוק
הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח,
על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון,
זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". הווה אומר: במצב הדברים הרגיל – כל אימת שמדובר
במנוח שלא נכנס לחדלות פירעון בעודו בחיים – סכומי הכסף עליהם מדבר הסעיף הם בגדר
כספים ייעודיים השייכים למוטבים של הביטוח, של קופת הקצבה ושל קופת התגמולים (להלן:
הכספים הייעודיים או כספי הקופות). לפיכך, אם יתברר, אחרי מותו של האדם, כי עיזבונו
חדל פירעון, כספי הקופות, אשר עברו, בזמן מותו, למוטבי הקופות והביטוח, לא יצורפו
לקופת הנשייה מאחר שאינם שייכים לעיזבון. עיזבונו של אותו אדם לא יוכל לתת לנושיו
את מה שאין בו: כמו שנאמר, nemo dat quod non habet.
בהתרחש חדלות פירעון אצל אדם חי, חלות הוראות הדין שעניינן
חדלות פירעון. הוראת סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980,
ומקבילתה העכשווית – סעיף 228 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן:
חוק חדלות פירעון) – מסמיכות את בית המשפט לחדלות פירעון להורות, על פי בקשת הנאמן,
כי הכספים הייעודיים, או חלק מהם, יועברו לקופת הנשייה ("ובלבד שאם כספי קופת הגמל
הינם למטרת קצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית המשפט על העברתם
לנאמן", כאמור בסעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל; סייג חשוב שמנוסח כעת, בסעיף 228
לחוק חדלות פירעון, באופן זהה: "למעט כספים המיועדים למטרת קצבה שטרם הגיע המועד
לתשלומם כקצבה").
הוראות אלה (להלן: הוראות ההקניה לנאמן) חלות אפוא על נכסי
החייב בחייו וכן על נכסי החייב שהיה בין החיים במועד שבו בית המשפט לחדלות פירעון
גרע את הכספים הייעודיים, או חלקם (למעט כספי הקצבה המוגנים) מכלל נכסיו והעבירם
מקופת הביטוח ו/או מקופת התגמולים לקופת הנשייה.
באין הוראת בית משפט
כאמור ביחס לנכסיו של אדם חי שמצא את עצמו בחדלות פירעון, כלל הכספים הייעודיים
נשארים בקופותיהם, ועם פטירתו של האדם נכנסים להסדר המיוחד הקבוע בסעיף 147 לחוק
הירושה. הסדר זה קובע, כאמור, כי הכספים הללו אינם שייכים לעיזבון המנוח, ומן הסתם
גם לא למנוח עצמו, אלא עוברים – בכוליותם – למוטבי הקופות והביטוח בהעברה מיידית
מפאת מות האדם אשר הפקיד כספים בקופות וביטח את עצמו לטובתם (mortis causa). כפועל
יוצא מכך, כל אימת שלא הופעלו – ביחס לנכסיו של הנפטר בעודו בחיים – הוראות ההקניה
לנאמן, הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, בהיותה דין מיוחד אשר חל על נפטרים, תקבל מעמד
בכורה בהתאם לעיקרון הפרשני lex specialis derogat legi generali ("דין ספציפי דוחה
דין כללי") (ראו: ע"א 9817/17 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' רייך, פסקאות 8-7
לפסקי דיני ואסמכתאות שם (21.2.2021)).
במקרה שלפנינו: אחרי שידענו כי הנפטר שבו עסקינן – החייב
המנוח – הלך לעולמו מבלי שביחס לנכסיו הופעלו הוראות ההקניה לנאמן על ידי בית משפט
לחדלות פירעון – אין לנו אלא להגיע למסקנה כי כל כספי הקופות (הם הכספים הייעודיים)
שייכים למוטבי הקופות, ולא לנאמן.
מכאן שניתן להגיע למסקנת חברי, השופט גרוסקופף, באמצעות כללי
הפרשנות הטקסטואלית, שלטעמי ראוי לתת להם מעמד בכורה על-פני שיקולים ערכיים כאלה או
אחרים.
השופטת יעל וילנר:
אני מסכימה עם פסק דינו המקיף והמשכנע של חברי, השופט ע'
גרוסקופף.
כפי שנקבע בסעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980,
כספי הפנסיה של חייב בפשיטת רגל (או בהליך חדלות פירעון) מוחרגים מקופת הנשייה
ואינם מוקנים לנאמן – אלא באישור בית המשפט (כשביחס לסכומים המיועדים לקצבה, אין
לבית המשפט סמכות לבטל את ההחרגה האמורה). בענייננו, כספי הפנסיה של המנוח הוחרגו
אפוא בחייו מקופת הנשייה, ולא ניתן אישור בית המשפט לביטול ההחרגה האמורה. על כן,
עם פטירתו של החייב, חלה הוראת סעיף 147 לחוק הירושה התשכ"ה- 1965, שלפיה כספי
הפנסיה שיש לשלם עם מותו של החייב אינם שייכים לעיזבון, וממילא הנושים אינם יכולים
להיפרע מכספים אלה. די בכך כדי לקבל את הערעור."
3/7/25
