היום :

 

ביטוח - דף הבית I

 

טיפ השבוע I

הוסיפו למועדפים I

צרו קשר I

הלכת אלסוחה בביטוח חובה

היועצת קטיה שורצמן

יועצת הביטוח קטיה שורצמן

 

פתרונות ניהול סיכונים לחברות, יזמים, קבלנים, יועצים  וסוכנים.


הרשמה לטיפים מהאתר

הרשמה לטיפים מאתר הביטוח

 

שם

דואר אלקטרוני

 

 

 

 

 

 

 

 

אין להעתיק את הכתבה, לפרסמה או לעשות בה כל שימוש אחר

 

 

 

 

 

ביטוח חובה

הלכת אלסוחה - נזק נפשי בשל תאונת דרכים
מאת קטיה שורצמן, יועצת לניהול סיכונים, תביעות ותנאי פוליסה

 

צילום אילוסטרציה של שמים שחורים בשקיעהכתבה זו עוסקת בהלכה חשובה ביותר שנקבעה בשנת 1990 ע"י בית המשפט העליון בנושא פיצוי על נזק נפשי שנגרם בשל תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד לאדם שלא היה מעורב בה.

 

הלכה זו נקבעה בפסק דין שניתן בתיק רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ונקרא בשם הלכת אלסוחה.

 

פסק הדין ניתן ע"י השופט מאיר שמגר אשר שימש באותה עת כנשיא בית המשפט העליון ובהסכמתם של השופטים השופט אהרון ברק ודוד לוין.

 

המקרה הטראגי אשר הובא לבית המשפט בהלכת אלסוחה הוא פגיעתו של ילד בשם דוד דהאן שטרם מלאו לו שש שנים בתאונת דרכים אשר לאחריה הובא לבית חולים ולאחר 24 ימים נפטר. הוריו של הילד היו עמו בשעת התאונה, ולאחר שנודע להם על התאונה נסעו לבית החולים, וישבו לידו במשך כל התקופה עד שנפטר.

 

לאחר פטירתו של הילד הגישו הוריו ועיזבונו תביעה על-פי חוק הפלת"ד בשל נזקיהם בעקבות תאונת הדרכים שהביאה לפטירתו של בנם ודרשו להכיר בהם כנפגעים על פי חוק הפלת"ד.

 

ההורים טענו כי כתוצאה מהתאונה, הפגיעה הקשה בבנם, השהייה לצידו בבית החולים, הצפיה האחרונה בגסיסתו עד לפטירתו, התערער מצבם הנפשי והפיזי והם אינם מתפקדים כבעבר, הם סובלים ממתח, דיכאונות, פחדים ועצבנות. הם מרבים להיעדר מעבודתם וזקוקים הן לעזרה פיזית והן לעזרה נפשית.

 

בית המשפט העליון קיבל את תביעתם של ההורים, והכיר בהם כנפגעי תאונת הדרכים, למרות שלא נכחו באירוע התאונה.

 

השופט מאיר שמגר, סקר פסיקה קודמת של בתי המשפט בישראל ובחו"ל בנושא וקבע ארבעה תנאים האמורים לחו"ל במצטבר, על מנת שבית המשפט יכיר בנפגע שנגרם לו נזק נפשי בשל תאונת דרכים שארע לאדם אחר, כנפגע תאונת דרכים.

 

ארבעת הכללים הם:

 

זהותו של מי שנפגע נפשית – הקשר שבינו לבין הנפגע בתאונת הדרכים – נקבע, כי באותה עת תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני-זוג). אולם בית המשפט הכיר באפשרות שבה ייתכנו גם מידות קירבה אחרות ושונות, היכולות להוליך לתוצאה זהה.

 

התרשמות ישירה מהאירוע – באשר מי שנפגע נפשית היה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות. אולם בית המשפט לא שלל את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.

 

מידת הקירבה של הנפגע נפשית לאירוע - במקום ובזמן לאירוע המזיק - תנאי נוסף שגובש בפסיקה הזרה להכרה באחריות לנזקים נפשיים הוא, כי מי שנפגע נפשית יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המיידיות. מבחינה זו, זירת האירועים כוללת גם את האמבולנס או בית החולים אליו פונה מי שנפגע בגופו, אך לא מעבר לכך.

 

מהות הנזק הנפשי - על התובע נפשית לסבול מנזק נפשי קשה. דרישה זו מתנסחת באופנים שונים: מחלת נפש מוכרת של ממש, נזק נפשי המתבטא בתופעות פיסיולוגיות, נזק נפשי רציני וכדומה.

 

מתוך פסק הדין:

 

"במסגרת תהליך קביעתה של חובת הזהירות המושגית נדרשת איפוא פעולת סינון,  אשר תבור מבין כלל הנזקים הנפשיים הצפויים את אלה אשר ראוי כי ייכללו בתוך גבולות מעגל האחריות. ניתן לנסות ולמנות את מערכת השיקולים שעל פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. כמובן, אין זו רשימה ממצה, והיא תעמוד במבחן העשייה השיפוטית והתפתחות ההלכה מעניין לעניין.

 

 (א)  זהות התובע - המקרה שלפנינו אינו מעורר את הצורך להכריע במישרין בשאלה זו, שכן בשני התיקים המדובר בקרובים ממדרגה ראשונה (הורים; בת), אשר לקו, לטענתם, בנפשם בגין נזק הגוף שנגרם ליקירם.

 

מן ההיגיון לקבוע, בשלב הנוכחי, תנאי, אשר לפיו תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני-זוג). ראינו, כי על-פי האינפורמציה הרפואית הידועה, תהליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם במידה רבה תוצאה של מידת יחסי הקירבה, שהתקיימו למעשה, עובר לתאונה, בין הנפגע הישיר בתאונה לבין מי שלקה בנפשו כתוצאה מכך. היינו, יש חשיבות רבה למידת הקירבה והאינטימיות בפועל. לשון אחר, יש מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה, אך ייתכנו גם מידות קירבה אחרות ושונות, היכולות להוליך לתוצאה זהה. לכן, מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית-משפט זה את השאלה, אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר, אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין.

 

 (ב) התרשמות ישירה מן האירוע המזיק - הדרישה בפסיקה הזרה (בין אם היא מנוסחת כרכיב של מבחן הצפיות ובין כתנאי מגביל מחוץ למבחן הצפיות) היא, כי התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות. מאידך גיסא, ראינו, כי נמתחה ביקורת רבה על הצבת הדרישה בדבר התרשמות ישירה מן האירוע המזיק כמגבלה מהותית להטלת אחריות. כנטען על-פי אותם דברי ביקורת, אין לשלול מדעיקרא את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.

 

ברור ומובן לכאורה, כי ככל שהתובע קרוב לאירוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו צפוי יותר כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין. כאשר ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת, ובנסיבות אלה צפיות נזק נפשי ממשי הולכת ופוחתת. כך - דרך כלל, אולם לא תמיד. איני סבור, כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על-כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן עמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן האירוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות. משום כך ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון בכל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע - אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני - היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע. במסגרת זו תינתן הדעת, כאמור, לדרך קבלת המידע. כשלעצמי, לא הייתי שולל, במקרה ראוי, מתן פיצוי בגין התוצאה הנזקית שנגרמה, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי, הכול כמבואר לעיל. אגב, ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלוויזיה נראית לי, על-פי הגיונם של דברים, שוות משמעות לצפייה ישירה במקום האירוע.

 

(ג) מידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע המזיק - תנאי נוסף שגובש בפסיקה הזרה להכרה באחריות לנזקים נפשיים הוא, כי התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המיידיות. מבחינה זו, זירת האירועים כוללת גם את האמבולנס או בית החולים אליו פונה מי שנפגע בגופו, אך לא מעבר לכך.

 

בשאלה זו הבחינו בין שתי מערכות אפשריות של נסיבות: האחת, כאשר הנזק הנפשי נוצר  על-ידי זעזוע או הלם, אשר נגרמו לתובע אשר נדרש להתעמת לראשונה עם האירוע המזיק על-ידי עמידה על תוצאותיו המאוחרות, הרחק מזירת האירועים (למשל, הורה אשר שהה בחו"ל בעת שנודע לו על תאונה שאירעה לבנו, והוא מגיע לבית החולים מספר ימים לאחר מכן; או כאשר גופתו של קורבן התאונה לא זוהתה במקום, אלא בבית-חולים, לאחר חלוף פרק זמן ממועד התאונה, למשל, במקרה של אסון המוני). השנייה, כאשר הנזק הנפשי הוא פרי תהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק. כאן אין המדובר בנזק נפשי הנוצר על דרך של חוויה חד-פעמית, אלא הנזק הוא תוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות האירוע המזיק, באופן הגורם בסופו של דבר להיווצרותו של נזק נפשי (למשל, נזק נפשי הנגרם לקרוב - הורה או בן-זוג - המטפל דרך קבע במי שנפגע בגופו מן האירוע המזיק).

 

...

 

להבדיל מאמות המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה: כדוגמת דברי בית המשפט בפרשת Paugh , supra; הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המיידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקירבה הסיבתית (causal proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום.

 

(ד) מהו נזק נפשי - ראינו כי ההלכה באנגליה ובארצות-הברית היא, כי על התובע לסבול נזק נפשי קשה בטרם תקום זכות תביעה. דרישה זו מתנסחת באופנים שונים: מחלת נפש מוכרת של ממש, נזק נפשי המתבטא בתופעות פיסיולוגיות, נזק נפשי רציני וכדומה. הרעיון העומד ביסודו של תנאי זה הוא, כי יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלה, כגון צער, כאב וכעס, הן, מטבע הדברים, זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצויים. בדרך כלל אין הצדקה להטיל על המזיק אחריות בגינן, מחד גיסא, ואין גם הצדקה לרתום את המערכת המשפטית לשם כך, מאידך גיסא. יש להדגיש ולשוב ולהדגיש, כי בהיעדר מאפיין ברור, קיים גם חשש ניכר לבידוי נזקים שלא היו ולא נבראו. היעדר סיווג רפואי מוכר גם מכביד ביותר על הערכת היקפו של הנזק, ואף עלול למונעה כליל.

 

בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113 נפסק על-ידי חברי הנכבד, השופט ברק, בעמ' 142, כי "...נזק לא-רכושי גרידא אף הוא נזק לעניין עוולת הרשלנות, והוא בר פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותו בשל התרשלות". עוד נאמר שם: "...על-פי כל שיקול של מדיניות משפטית קיימת החובה (הנורמאטיבית) לצפות מראש נזק לא רכושי גרידא למי שנופל במעגל הסיכון הראשוני, כלומר זה שכלפיו כוונה הפעולה המזיקה... נוכל להשאיר בצריך עיון, אם ניזוקים נוספים, שנגרם להם נזק לא רכושי, נכנסים למסגרת של אלה שצריך לקחתם בחשבון כעלולים להינזק" (ההדגשות שלי - מ' ש'). בענייננו, הניזוק הישיר מן המעשה הרשלני הוא מי שנהרג, נפצע או הועמד בסכנה. כלפיו הופרה החובה שלא לגרום לו נזק גוף. קרוביו של הנפגע אשר לקו בנפשם עקב הפגיעה בו, מצויים "במעגל הסיכון המשני", ולכן יש מקום לבחינת השאלה, אם כל נזק לא רכושי גרידא, אשר נגרם לקרוב כאמור, די בו כדי להקים אחריות כלפיו. מובן, שזו היא שאלה של חובת הצפיות מן הבחינה הנורמאטיבית, שהרי פגיעה נפשית כלשהי תהא בדרך כלל פועל יוצא אוטומאטי מן האירוע הרשלני.

 

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים."

 

 

כל זכויות התוכן שמורות לקטיה שורצמן ולהוצאת "הסעיפים הגדולים" © Copyright