דברי פרידה מהמשורר משה בן שאול  - רפי  וייכרט

 

 19 תמונות

צרו קשר דף הבית רכישת זכויות תצלומים ראשי

למשה, עם לכתו מעמנו

  

אנו עומדים כאן היום בצהריים בשעה עצובה, מלווים את עמיתנו היקר משה למנוחה אחרונה. משה שכל-כך אי-אפשר לזהותו עם המילה 'מנוחה', משה שתמיד היה בו משהו נערי, שמח, סקרן, מתפעם. משה שהיה בעל תאבון לספרות ולאמנות ובעל תשוקת מסעות, עד כדי כך תשוקת מסעות שלאלה שלא יצא בעצמו שלח את יציר רוחו השירי המופלא, 'אדם פולו', כפי שכתב באחד משיריו: "קח אופַנוע פולו/ סע אל בהירויות התכלת".

כמי שהוציא לאור לפני חודשים ספורים את ספר שיריו האחרון והיפהפה של משה, "מכאן, לא מכאן", וכמי שעומד בראש הוצאת "קשב לשירה", שבה ראו אור מבחר שיריו המקיף 50 שנות יצירה "כל לבדי: שירים 1954-2003", כמו גם תרגומיו לשירת אפולינר ורמבו, נתבקשתי לומר כמה מילים על יצירתו של משה.

בקשה זאת מביסה, כמובן, גם את הטוב שבדוברים. שהרי איך אפשר לסכם בקיצור קרוב לשישה עשורים של כתיבה למבוגרים ולנוער, של שירה ושל פרוזה, של תרגום ושל ביקורת, של ציור, של רישום, של חריטה, של עריכת מוספים וכתבי-עת, של עיצוב תפאורות ועטיפות-ספרים, של עיתונאות, של פעילות ספרותית בארץ ובעולם?

אנו יודעים שמשה עסק בתשוקה דומה בכל ענפי האמנות. ראינו אותו שמח על עיצוב עטיפה מעשה ידיו לא פחות מאשר על פרסום שיר מלוטש  של ז'אן קוקטו או של ארתור רמבו. עשרות הספרים שהשאיר אחריו, ובהם כמה מאבני הדרך החשובות בספרות "דור המדינה", מעידים על שמחת העשייה הספרותית שלו, על כשרונה המגוּון, על חושיה האסתטיים ועל עושרה יוצא הדופן. מאז ספר שיריו הראשון "מִגְדל שֶמֶש", שראה אור בהוצאת "לקראת" בשנת 1954,  סימן משה מסלול שהיה שלו ורק שלו בשירה העברית החדשה. העירוב המיוחד של שירה ילידית, המאוהבת עד כלות בנופי הארץ עם הכיסופים לצרפת ולמסעות באירופה ובעולם, הריאליזם ששיקף נאמנה את נופי ירושלים, בן-שמן ותל-אביב עם הסוריאליזם מבית מדרשם של משורריו האהובים; המטפוריקה המפתיעה, התחביר העירני וּמְלֵא החיוניוּת, שבמסגרתו זכו אנשים ופרטים בכל פעם להארה מחדש. כל אלה היו מסימני ההיכר שלו. בשנים האחרונות עבד בַּמרץ האופייני לו  על תִּרגום אנתולוגיה מן השירה הצרפתית הסוריאליסטית, שאותה תכננו לפרסם בשנה הבאה בהוצאתנו. המפעל כמעט הושלם ואולי, לזכרו, עוד נצליח לפרסמו.

משה היה שייך לסוג המשוררים שהתחדשו בהתמדה - משיר לשיר, מספר לספר. הוא לא חזר על מהלכים שיריים שכבר עשה, לא צעד בשבילים שכבר סלל. גם כאן היה הרפתקן, שנדד בין הקטלוגים הפרטיים למישורים ההיסטוריים של נוף ומיתוס, בין לאה גולדברג ודבורה בארון לאדית פיאף, בין מוזיאוני האמנות הגדולים לפרברי העיר ולתחנה המרכזית הישנה ומשם, דרומה, לבאר-שבע, שבה לימד בשנים האחרונות כתיבה יוצרת באוניברסיטה ולפי סיפוריו מְלֵאֵי השמחה כל-כך נהנָה ממפגשיו עם דור הסטודנטים הצעיר.

ואגב דור צעיר, משה היה אחד המשוררים הבודדים שקראו בשקיקה כל מה שנכתב אחריו. והיה אם זיהה בִּמְשורר או בִּמְשוררת שמץ של כישְרון היה מארחם באירועי שירה שאותם הִנחה במקומות שונים בארץ כראויים וכשווים, תוך שהוא נותן להם, בשלב המשמעותי של פריצתם, תחושה של שייכות לעולמה של השירה, תחושה שהיא כל-כך חשובה למי שעושה את צעדיו הראשונים בַּספרות.

ברשותכם אקרא לפניכם רק דוגמא אחת מהיופי הרב שהשפיע עלינו משה בשיריו שלו. זהו אחד משירי הילדות הארצישראלית הנהדרים והרגישים ביותר שאני מכיר:

 

לוקח לי הרבה זמן לספר על ילדותי

 

לוקח לי הרבה זמן לספר על ילדותי

להתחיל במילה השנייה של המישפט

ליונים קוראים יונלך לכלבים נימרוד

מתחת לחביות משחקת חנה חזוט

בניצני שדיה.

אבא נוסע לתל-אביב עם סנדוויצ'ים ביצה קשה

ובכל נסיעה יש איזו חדווה נגמרת

 

איך מספרים זאת לאשה ולא בדרך

שזקנים אומרים געגועים, כמו הטיפות היצוקות

בתוך הכרח גופי.

ליונים קוראים טייבלך ביום ו' קוטפים רקפת

בין הסלעים של דיר-יאסין.

לוקח לי הרבה זמן לאסוף גרעינים של דלעת

ולחבר לקסיקון צהוב.

 

לשדיים קוראים שדלך לבטן קושרים קורסט

מתחת לפנס נפל האדון גולדשטיין

מת.

לסוכריות קוראים בונבונים

עצב קשור בשיער רטוב

 

החיים שלי ארוזים בקופסת סיגריות

והליכה וחזרה למרחוק

 

משה גם הביא לנו במשך כחמישים שנות-יצירה תרגומים ממיטב השירה הצרפתית. את ארתור רמבו אהב אהבת נפש וכינה אותו "אחי הצעיר". עם רוח המרד שלו הזדהה, עם טירופו בשירה ועם נדודיו בעולם הרגיש שהוא יכול להיות, כדברי רמבו, "חופשי בַּחופשיות". קרוב לשלושים שנה תרגם מבחר מקיף משיריו, מן הפרוזה שלו וממכתביו. ספריית רמבו שלו היתה מן העשירות שראיתי, וכללה ביוגרפיות, אלבומים, יומנים, תצלומים נדירים ומהדורות פקסימיליה בשלל צורות וצבעים.

אבל רמבו היה איש המרחבים. הפרא האציל. כשמשה רצה לאהוב את פריז, כאשר נכסף לַתרבות של הכרך המודרני, תמיד שב אל ראשית המאה העשרים, אל ג'וליילמו אלברטו ולדמיר אלכסנדר דה קוסטרוביצקי, הלוא הוא המשורר הנודע גיום אפולינר.

לזכרו של משה, חברנו היקר והבלתי נשכח, שעוד הספיק לשמוח מאוד בספר שיריו האחרון שעליו עבדנו במירוץ נגד מחוגי השעון, ושתוכניותינו המשותפות נבלמו על-ידי המחלה האכזרית והמהירה, אני מבקש לקרוא לסיום את שירו המופלא של אפולינר "גשר מירבו". כל געגועיו המודרניים של המשורר הצרפתי מצויים בשיר זה, וכל נפשו של משה מונחת לפנינו בריטוטיה ובערגתה בתרגומו העברי:

 

גשר מירבו

  

מתחת גשר מירבו תשטוף הסינה

עימה אהבותינו

עליו לזכור אותי עד הנה

שימחה תמיד תבוא אחר שנכאבנה

 

בא הליל שעה תפעם

ימים נוקפים אני עוד כאן

 

זה מול זה אנחנו נשאר ויד ביד

בעוד

מתחת זרועותינו תחלוף תרעד

אדווה לאה של מבטים כנצח-עד

 

בא הליל שעה תפעם

ימים נוקפים אני עוד כאן

 

כמו זרימת המים תסוף האהבה

תסוף האהבה

מה איטיים הם החיים

מה נוראה ואלימה היא התקווה

 

בא הליל שעה תפעם

ימים נוקפים אני עוד כאן

 

ימים חולפים ושבועות עונות תכלינה

לא זמן עבר

גם לא האהבות עוד תבואנה

מתחת לגשר מירבו תשטוף הסינה

 

בא הליל שעה תפעם

ימים נוקפים אני עוד כאן

 

 משה תמיד יהיה איתנו כאן על המדף גְדוּש העשייה שהשאיר אחריו ובריבוא הזיכרונות שטבע בנו, חבריו, עמיתיו לספרות ומוקירי יצירתו.

 

יהי זכרו ברוך

 

 
 

 סגור חלון

 

 
א